כל מה שרצית לדעת על אימו:
במוזיקה, אימו (באנגלית: Emo) הוא תת-סגנון של ההארדקור פאנק וכמו כן אימו הוא גם הכינוי לתת התרבות שמזוהה עם תת-סגנון זה.
בראשיתו, המונח "אימו" תיאר מספר וריאציות עצמאיות, שקושרו אחת לשנייה כיוון שהן בעלות מוצא משותף.
עובדה זו גורמת לערפול בתיחום הז'אנר.
במקורו, המושג אימו שימש לתיאור המוזיקה של הסצנה בוושינגטון הבירה באמצע שנות ה-80 והלהקות המקושרות לסצנה זו.
בשנים הבאות, המושג אימוקור, שהוא קיצור להארדקור אמוציונלי (Emotional Hardcore), שימש גם לתיאור סצינות מקומיות שצמחו מהסצנה הזו.
המושג אימו בא בעצם מהעובדה שלעיתים קרובות, במהלך ההופעה, חברי להקות האימו היו מתנהגים באופן אמוציונלי וספונטני.
השמות הנזכרים ביותר מהתקופה כללו את להקות Rites of Spring, Embrace, One Last Wish, Beefeater, Grey Matter, Fire Party, ובתקופה מאוחרת יותר גם Moss Icon.
הגל הראשון של האימו החל להעלם לאחר התפרקות רוב הלהקות המעורבות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.
באמצע שנות ה-90, המושג אימו החל לסמל את סצנת האינדי רוק שהושפעה מלהקות כמו Fugazi, נצר לגל הראשון של האימו.
להקות כמו Sunny Day Real Estate ו-Texas is the Reason הקימו סגנון אינדי ומלודי יותר של אימו ופחות כאוטי ממקורות השראתו.
הסצנה שכונתה כ"אינדי אימו" שרדה עד לשנות ה-90 המאוחרות, מאחר שרוב הלהקות התפרקו או שינו את סגנונן לסגנון הקרוב יותר למיינסטרים.
כשלהקות האינדי אימו נכנסו למיינסטרים, להקות חדשות החלו לחקות את הסגנון היותר מיינסטרימי ויצרו סגנון מוזיקה המכונה בתרבות הפופולרית גם הוא אימו.
ההתרחבות המתמדת של המושג הופך את סגנון האימו לסימן היכר כללי, יותר מאשר סגנון מוזיקה ספציפי.