כל מה שרצית לדעת על קורו ספצאטו:
קורו ספצאטו או קורי ספצאטי (באיטלקית: Coro spezzato או Cori spezzati, בתרגום: "מקהלה מפוצלת" או "מקהלות מפוצלות" או "נפרדות") הוא סוג של שירה כנסייתית שבה מנגינות עצמאיות של לחן פוליפוני מתחלקות לסירוגין במעין דו-שיח בין שתיים מקהלות או יותר, הנמצאות לעיתים קרובות במרחק זו מזו בתוך הכנסייה.
לפעמים ברגעי שיא או בסיום היצירה המקהלות (למשל ב"דוקסולוגיה" כגון Gloria patri ו-"saeculorum.
Amen") מתאחדות בזימרה ושרות ביחד.
נקרא גם קורו באטנטה (Coro battente).
, סוג זה של שירה דו-מקהלתית או רב-מקהלתית התפתח במאה ה-16 בעיקר בוונציה ובסביבתה והוא נחשב לפסגת הטכניקה של סגנון פוליכורלי (דו-מקהלתי או רב-מקהלתי).
תנאי בזיליקת סן מרקו בוונציה סיעו במיוחד להיווצרות סגנון זה הודות לשני יציעי מקהלה, אחד מכל צד של המזבח הראשי של הכנסייה והמצוידים כל אחד בעוגב משלו.
מקור טכניקת ההלחנה הזאת הוא באנטיפוניה של השירה הנוצרית במאות הראשונות של הכנסייה הרומית והיא שימשה בהתחלה בזמרת התהלים.
קדמה לה גם כן שיטת ה alternatim, שבה שרו מונודיות גרגוריאניות ולחליפין קטעים פוליפוניים בביצוע מקהלה נוספת או עוגב.
אולם "קורי ספצאטו" האופייניים לרנסטנס ביצעו מוזיקה פוליפונית, שבה כל מקהלה נפרדת שרה קטע עצמאי, שונה במודוס ובמקצב, לפעמים קטעיהם נפגשים או חופפים תוך כדי דו-שיח מתמיד ואחיד.
ובדרך כלל השתמשו במקהלות קטנות, למשל של 4 קולות כל אחת (קנטוס, אלטוס, טנור, באסוס).
עם ממציאי הסגנון הזה נמנו פרה רופינו בארטולוצ'י די אסיזי שהיה מנהל קפלה (magister cappellae) בפדובה ובויצ'נצה, פרנצ'סקו סנטה קרוצ'ה מפדובה, וניקולו אוליבטו הצרפתי, כשהשניים האחרונים ניהלו את הקפלה של קתדרלת טרוויזו.
, גספרו דה אלברטיס בברגמו וג'ורדנו פאזטו, ממשיכו של בארטולוצ'י בקתדרלה של פדובה.
בהמשך הצטיין בסגנון זה אדריאן וילארט (Salmi appartenenti alli Vesperi למקהלה ולשתי מקהלות, ונציה, גרדאנו, 1550).
מלחינים אחרים של קורי ספצאטי שפעלו בוונציה היו ג'ובאני נאסקו, ג'אמאטאו אזולה, בלדאסארה דונאטו, קלאודיו מרולו, ג'ובאני קרוצ'ה, אנדראה גבריאלי וג'ובאני גבריאלי.
במהלך הזמן השימוש בקורי ספצאטי עבר אל סוגות שונות של מוזיקה פוליפונית כנסייתית כמו מיסות, המנונים, מוטטים.
השיטה שימשה מאוחר יותר באירועים חגיגיים גם מלחינים צפון-גרמנים כמו, למשל, יוהאן קונאו.