כל מה שרצית לדעת על כשל התובע:
כשל התובע (prosecutor's fallacy) הוא אחד ממספר כשלים בהסקה סטטיסטית, הרווחים בטיעונים משפטיים.
שני מקורות של כשלים כאלה הם:
חוסר הבנה של הסתברות מותנית: לדוגמה, תובע המגבש חומר ראיות נגד נאשם כלשהו (כגון זיהוי על פי DNA) ומציג דעת מומחה המעידה על הסיכוי האפסי לקיומם של ראיות שכאלה אם הנאשם זכאי (למשל, אם הסיכוי שלשני אנשים יש DNA דומה הוא זעיר).
הכשל יהיה להסיק שסיכוי הנאשם להיות זכאי אפסי בהתאמה.
טענה זו נכונה רק אם ההסתברות הראשונית להיות זכאי או אשם היא ביחס של 1:1.
הסיכוי האמיתי לזכאות תלוי בנסיבות המקרה.
אם הנאשם כבר חשוד בגלל סיבות אחרות, סיכויי האשמה גדלים, לחלופין, אם לבד מאותן ראיות לנאשם אין כל קשר לפרשה הסיכוי לאשמה צריך להיות נמוך הרבה יותר וקרוב לאחוז הכללי של פושעים באותו התחום מתוך האוכלוסייה הכללית.
חוסר הבנה של רעיון הניסוי המרובה, כמו במקרה של השוואת הראיות מול מאגר נתונים גדול.
ככל שהמאגר גדול יותר – הסיכוי הפוטנציאלי למצוא התאמה, גם אם מקרית בלבד, גבוה יותר.
לדוגמה, ראיה על פי זיהוי DNA תקבל את מלוא עוצמתה רק כשההתאמה נעשית מול הנאשם באופן ישיר, בניגוד למציאתו בתוך מאגר בו יש סיכוי גבוה לקבל התאמה מקרית בלבד (סיכוי התאמה מקרית של בדיקה גנטית בין שני אנשים הוא כאחד למיליון).
המחשה טובה של הכשל היא בהגרלת הפיס.
הסיכוי של אדם מסוים לזכות הוא מאוד נמוך אך כמובן שניתן לחפש את הזוכה בדיעבד ואז סיכויי הזכייה הראשוניים כבר לא רלונטיים אצלו.
המונחים "כשל התובע" ו"כשל הסנגור" נטבעו לראשונה על ידי ויליאם תומפסון ואדוארד שומן במאמרם הקלאסי העוסק בפרשנות ראיות סטטיסטיות במשפט הפלילי .
ערך זה הוא קצרמר בנושא סטטיסטיקה.
אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.