כל מה שרצית לדעת על LGD:
הפסד כספי בהינתן פשיטת רגל (באנגלית: Loss Given Default) הוא פרמטר מקובל במודלים של סיכון ופרמטר בו נעשה שימוש בחישוב של הון סיכון (בבנקים) , הפסד צפוי או הון רגולטורי על פי הגדרות ועדת בזל 2 למוסדות בנקאיים.
זהו אחד מהמאפיינים של חשיפה של לקוח של הבנק.
חשיפה היא סכום הכסף שהבנק יפסיד מההשקעה בלקוח – מההלוואות שניתנו ללקוח.
הגדרה: LGD הוא אחוז ההפסד מהחשיפה הכללית כאשר הלקוח של הבנק פושט רגל.
ההפסדים מושפעים ממאפייני העסקה שנעשתה עם הלקוח כדוגמת קיום ביטחונות ודרגת השעבוד שלהם.
חישוב ה-LGD יוצג בעזרת דוגמה:
אם הלקוח של הבנק פושט רגל, ויש לו חשיפה של 200,000 (EAD – exposure at default) והבנק מסוגל למכור את ביטחונות הלקוח במחיר נטו של 160,000 (נטו – לאחר נטרול עלויות העסקה) אזי 40,000 או 20% מה-EAD הן הפסד, דהיינו LGD הוא 20%.
תאורטית ניתן לחשב את ה-LGD במספר דרכים, אבל המקובלת ביותר היא הדרך "ברוטו" כאשר סה"כ ההפסדים מחולקים ב-EAD.
דרך אחרת היא לחלק את ההפסדים בחלק הלא מובטח של קו האשראי של הלקוח (החוב סולו) כאשר הביטחונות מבטיחים רק חלק מה-EAD.
הסיבה לשימוש בשיטה ברוטו הוא שלרוב יש מידע בדוק רק לגבי ערכן של הבטוחות הסחירות (ני"ע סחירים) בשעה שערכן של רוב הביטחונות המטריאליים איננו ידוע, לא מחושב או לא רלוונטי.
ישנם בנקים שיש להם מידע נוסף על ערכן של הביטחונות המטריאליים ויכולים לבצע חישוב יותר מעודן של חלוקת ההפסד הצפוי על החלק המובטח על ידי ביטחונות ועל החלק שאיננו מובטח.
זו גם אחת הדרישות של ועדת בזל 2 בגישות המתקדמות אך רוב הבנקים לא מספיק מתוחכמים לפעול כך.
חישוב LGD לפי הוראות ועדת בזל II מחייב מוסד בנקאי לחשב מהם הנכסים משוקללי סיכון.
נדרשת הערכה של LGDעבור כל לקוח ולכל חשיפה.
ישנן שתי גישות איך לחשב הערכה זו: הגישה המוסדית והגישה המתקדמת.
חשיפה ללא ביטחונות: בגישה המוסדית מגדירים אחוזי LGD קבועים עבור משפחות של חשיפות לא מובטחות.
חשיפות של הבנק כאשר יש זכות ראשונה על נכסי חברות לא מובטחים מקבלים LGD של 45% וכל יתר החשיפות מקבלות LGD של 75%.
חשיפה עם ביטחונות: בדוגמה הקודמת שבה הלקוח של הבנק פושט רגל, ויש לו חשיפה של 200,000 (EAD – exposure at default) והבנק מסוגל למכור את ביטחונות הלקוח במחיר נטו של 160,000 (נטו – לאחר נטרול עלויות העסקה) אזי 40,000 או 20% מה-EAD הן הפסד, דהיינו LGD הוא 20%.
במידה ויש חשיפה במטבע מסוים והביטחונות במטבע אחר, מקוצצים הביטחונות בדרך כלל ב-8% לאור אי ההתאמה המטבעית.
הבנק המרכזי מוציא הנחיות מפורטות באיזה שעור קיצוץ יש לפעול.
חישוב LGD בשיטה המתקדמת: הבנק עצמו יקבע את ההפסד שנראה לו שייגרם בהינתן פשיטת רגל מכל אחת מהחשיפות, על בסיס מידע מוצק וניתוח הנתונים.
הניתוח צריך להיות מבוסס הן על ידי בדיקות פנים-בנקאיות והן על ידי גורמים מפקחים ומייעצים.
הבנק שמשתמש ב-LGD פנימי מסוגל להבחין בין ערכי LGD לפי מגוון רחב של מאפייני עסקה: סוג המוצר הבנקאי, סוגים שונים של בטוחות) וכן להבחין בין מאפייני הלווה.
ערכים אלו אמורים לשקף נקודת מבט שמרנית של ממוצעים משנים רבות.
הבנק שמעוניין להשתמש בהערכות שלו ל-LGD צריך להוכיח לגורמי הפיקוח שהוא עומד בדרישות מינימום הרלוונטיות למהימנות ואמינות ההערכות הללו.
מודל LGD מעריך את הערך ואיכות הבטוחה שהבנק מחזיק ואשר מבטיחה את ההלוואה.
בטוחות מטריאליות (מכוניות, ציוד , נדל"ן וכדומה), ערבויות צד ג' או ערבויות אישיות, משכנתאות כדומה.
ככל שערכה של הבטוחה יהיה גבוה יותר באופן יחסי ה-LGD יהיה נמוך יותר וכתוצאה מכך ההפסד הפוטנציאלי לבנק יהיה נמוך יותר במידה ותתרחש פשיטת רגל.
בשנת 2013 היו באנגליה 9 חברות שלהן מודלים פנימיים של LGD, בשווייץ היו שני בנקים, כך שהנושא נמצא רק בתחילתו.
RVE – Repurchase Value Estimators נחשבים לכלי הטוב ביותר לאמידת LGD.
המשמעות היא האחוז של הערך של הציוד בזמן נתון ביחס למחיר הרכישה שלו.